שאלות נפוצות: התלקחות, תסמינים ומתי לפנות בדחיפות

בקוליטיס כיבית: דם בצואה (לרוב עם ריר), דחיפות, יציאות תכופות, יציאות בלילה, תחושת התרוקנות לא מלאה, וכאב עוויתי בבטן השמאלית התחתונה. בקרוהן: כאבי בטן, שלשול (לרוב בלי דם), ירידה במשקל, חוסר תיאבון, חום ועייפות.

בשתי המחלות, התלקחות יכולה להתבטא גם מחוץ למעי: כאבי מפרקים, אדמומיות וכאב בעין, או פריחה — לעיתים עוד לפני תסמיני המעי.

איך מעריכים את החומרה בקוליטיס: קלה — פחות מ־4 יציאות ביום; בינונית — 4 עד 5 יציאות דמיות ביום; חמורה — 6 יציאות דמיות ביום או יותר. אם זה מופיע יחד עם דופק מעל 90, חום, אנמיה או שקיעת דם מואצת — זהו מצב חירום, שמחייב אשפוז וסטרואידים בעירוי.

התסמינים לבדם אינם מספיקים כדי לקבוע שזו התלקחות: בודקים קלפרוטקטין ו־CRP, ולעיתים אולטרסאונד של המעי או אנדוסקופיה.

לפתוח בגודל מלא

כן. תסמינים במעי שמעירים משינה הם «סימן אזעקה»: הם מרמזים על מחלה אורגנית — דלקת, זיהום או מחלה אחרת — ולא על מעי רגיש, שבו התסמינים בדרך כלל אינם מעירים משינה.

אצל מי שכבר מאובחן עם IBD, יציאות בלילה הן אחד מסימני ההתלקחות, בעיקר בקוליטיס. כשהן מופיעות — מספרים לרופא ובודקים קלפרוטקטין ו־CRP.

לפתוח בגודל מלא

לא. קודם בודקים אם יש דלקת: קלפרוטקטין ו־CRP, ולפי הצורך אולטרסאונד של המעי, MRI או אנדוסקופיה. אולטרסאונד מהיר ובלי קרינה — במחקר, 85% מהמטופלים עם חשד להתלקחות נמנעו בעזרתו מאנדוסקופיה.

סיבות אחרות לתסמינים דומים: זיהום, בעיקר קלוסטרידיום; תסמינים דמויי מעי רגיש — כשליש מהמטופלים בהפוגה, וכרבע גם כשההפוגה אושרה בקולונוסקופיה (באוכלוסייה הכללית כ־9%); היצרות או הידבקויות אחרי ניתוח; אי־ספיגה של מלחי מרה, שכיחה אחרי מחלה או ניתוח בסוף המעי הדק; ריבוי חיידקים במעי הדק; תופעת לוואי של תרופה — למשל אזתיופרין, שגורם לעיתים לבחילה ולשלשול; ובקרוהן במעי הדק — עיכול לקוי של לקטוז.

אם אין דלקת, הגברת הטיפול במחלה לא תעזור — מטפלים בסיבה.

לפתוח בגודל מלא

מטופלים עם IBD נמצאים בסיכון מוגבר לזיהום בקלוסטרידיום. הוא גורם לשלשול שנראה בדיוק כמו התלקחות, ולעיתים מופיע יחד עם התלקחות. בזיהום מוכח נותנים אנטיביוטיקה מתאימה, ובמקביל הצוות מחליט אם להמשיך, להתאים או להגביר את הטיפול במחלה — לפי חומרת הזיהום והדלקת. לא מתחילים סטרואידים ולא מפסיקים תרופות לבד. לכן ההנחיה האירופית ממליצה לשלול זיהום, ובעיקר קלוסטרידיום, אצל כל מי שהיה בהפוגה והתסמינים חזרו.

הבדיקה כוללת בדיקה ייעודית לקלוסטרידיום, ובדיקה לחיידקים, נגיפים וטפילים אחרים — היום לרוב בשיטת PCR, שמזהה כמה מזהמים בדגימה אחת. בקוליטיס כיבית זו בדיקה מרכזית בכל החמרה.

בקוליטיס קשה, או כשאין תגובה לסטרואידים, בודקים גם את נגיף ה־CMV.

לפתוח בגודל מלא

כשהתסמינים מחמירים, הצוות המטפל עשוי להמליץ על סיגמואידוסקופיה — בדיקה קצרה של החלחולת והחלק האחרון של המעי הגס, לרוב אחרי חוקן בלבד ובלי הכנה מלאה.

היא מראה אם יש דלקת ומה חומרתה, ומאפשרת ליטול ביופסיות — בין השאר לבדיקת נגיף ה־CMV, כשהמחלה קשה או לא מגיבה לטיפול. התוצאה עוזרת להחליט אם לשנות את הטיפול.

הפסקת טיפול — בעיקר כשמרגישים טוב. זה הגורם השכיח ביותר שאפשר למנוע.

משככי כאבים מסוג NSAID (כמו איבופרופן) — בשימוש ממושך, תכוף או במינון גבוה. לכאב קצר מועד עדיפים אקמול, מעכבי COX-2 או NSAID במינון נמוך; אספירין במינון נמוך להגנה על הלב — בטוח.

זיהומים, ואנטיביוטיקה — שמעלה את הסיכון לקלוסטרידיום; לכן משתמשים בה רק כשצריך. עישון — בקרוהן מעלה את הסיכון להתלקחויות ולסיבוכים. לחץ נפשי — אינו גורם למחלה, אבל משפיע על התסמינים ואולי גם על הדלקת, דרך הציר שבין המוח למעי.

לעיתים אין גורם ברור — וזה חלק מאופי המחלה.

מתי פונים, ולאן:

פנו מיד לחדר המיון, או התקשרו למד״א (מספר טלפון 101), אם יש: שש יציאות דמיות ביום או יותר, יחד עם חום (37.8 ומעלה), דופק מהיר במנוחה (מעל 90), חולשה ניכרת או סחרחורת — סימנים של קוליטיס חמורה, שלפי ההנחיה האירופית מחייבת אשפוז וסטרואידים בעירוי, ואין צורך בכאב בטן חזק או בחום גבוה כדי לפנות; כאב בטן חזק או מתמשך, במיוחד המלווה בחום או דופק מהיר — עלול להעיד על הרחבה חריפה של המעי הגס או על נקב; דימום מפי הטבעת שאינו נפסק, דם רב או קרישי דם; הקאות חוזרות, הקאה דמית, הקאה בצבע קפה, או הקאות המונעות אפשרות לשתות; הפסקה של יציאות וגזים, או בטן נפוחה וכואבת — חשד לחסימה של המעי; חום גבוה או צמרמורות — במיוחד, אך לא רק, בזמן טיפול מדכא חיסון; סימני התייבשות — מעט מאוד שתן, סחרחורת בעמידה או עילפון; כאב ונפיחות ליד פי הטבעת, עם חום, צמרמורות או כאב חזק מאוד — חשד למורסה, שדורשת ניקוז; כאב ונפיחות ברגל, או קוצר נשימה פתאומי — חשד לקריש דם. לא נוהגים לבד למיון — בקשו שמישהו יסיע אתכם, או הזמינו אמבולנס.

פנו עוד היום לייעוץ עם הצוות המטפל — ואם הוא לא זמין, למוקד רפואי או לרופא תורן — אם יש: שש יציאות דמיות ביום או יותר, בלי חום, בלי דופק מהיר ובלי חולשה; יציאות המעירות משינה; חום, גם קל; החמרה במצב למרות טיפול בסטרואידים או בטיפול ביולוגי; קושי לבלוע או לקחת את התרופות; כאב או נפיחות חדשים או מחמירים ליד פי הטבעת, גם בלי חום — חשד למורסה.

אם קיבלתם מהצוות המטפל תוכנית פעולה להתלקחות — פעלו לפיה. כשיש ספק — פונים.

המידע כאן הוא הסבר כללי, ואינו תחליף לייעוץ אישי ולבדיקה של הרופא המטפל המכיר אתכם.

כאבי בטן עוויתיים שמחמירים אחרי אוכל, בטן נפוחה, בחילות או הקאות — ובמיוחד הפסקה של יציאות וגזים — עלולים להעיד על היצרות או חסימה של המעי. חום עם כאב בטן, או כאב ונפיחות ליד פי הטבעת, עלולים להעיד על מורסה (אבצס).

במצבים האלה לא ממתינים: פונים מיד לצוות המטפל או לחדר המיון. הבירור כולל לרוב בדיקות דם והדמיה — אולטרסאונד של המעי, CT או MRI.

לתעד כמה יציאות ביום ובלילה, דם, כאב, חום ומשקל — וגם תרופות חדשות (כמו NSAID ואנטיביוטיקה), נסיעות, ואנשים חולים בסביבה.

פונים לצוות המטפל לפני שמשנים משהו בטיפול — במיוחד כשיש תוכנית פעולה להתלקחות שסוכמה מראש.

לפתוח בגודל מלא

בקרוהן: אם יש זמן עד שתגיעו לצוות המטפל, אפשר לבקש מרופא המשפחה ספירת דם ו־CRP, כדי שהתוצאות יהיו מוכנות.

בקוליטיס כיבית: אם יש זמן, אפשר לבקש מרופא המשפחה ספירת דם, CRP ואלבומין, ובדיקות צואה: קלפרוטקטין, בדיקה לזיהומים (PCR) ובדיקה לקלוסטרידיום.

לפתוח בגודל מלא

בשניהם: הבדיקות האלה הן תוספת. הן לא מחליפות פנייה לצוות המטפל, ואינן סיבה לדחות פנייה דחופה.

לא — אלא אם זה חלק מתוכנית פעולה שסוכמה מראש עם הרופא.

לא כל החמרה היא התלקחות: לפני שמעלים טיפול בודקים אם יש דלקת, ושוללים זיהום — סטרואידים עלולים להחמיר זיהום, למשל קלוסטרידיום.

סטרואידים אינם פתרון קבוע: מי שנזקק להם שוב ושוב, או לא מצליח להיגמל מהם, זקוק לשינוי בטיפול הקבוע — זה דגל אדום, לא דרך חיים. התלקחות היא סימן שייתכן שהטיפול צריך שינוי — בדיקת רמת תרופה, התאמת מינון, או מעבר לטיפול אחר. זו החלטה שמקבלים עם הרופא.

לפתוח בגודל מלא

לפני שמסיקים שהטיפול הפסיק לעבוד, כדאי לבדוק בכנות: האם נשכחו מנות? האם עירוי או זריקה נדחו? האם הפסקתם תרופה כי הרגשתם טוב, או בגלל תופעות לוואי?

בקוליטיס כיבית זה שכיח במיוחד עם מסלזין (רפאסל, אסקול, פנטסה) — הרבה כדורים ביום, ונרות או חוקנים שקשה להתמיד בהם. במחקר בקוליטיס כיבית, מי שלא נטלו את המסלזין באופן סדיר היו בסיכון גבוה פי חמישה להתלקחות.

ספרו לצוות המטפל — בלי מבוכה. זה מידע חשוב לבחירת הצעד הבא.

שותים תמיסת החייאה (ORS) מבית המרקחת, או שתייה עם מלחים וסוכר — מים לבד אינם מספיקים, כי בשלשול מאבדים גם מלחים. שותים בלגימות קטנות ותכופות, גם כשאין צמא.

בסיכון גבוה יותר: מי שיש לו סטומה (במיוחד עם הפרשה גבוהה), מבוגרים, ומי שמקיא.

סימני התייבשות: מעט שתן או שתן כהה, יובש בפה, סחרחורת בעמידה, חולשה. כשהם מופיעים, או כשאי אפשר לשתות — לפנות לעזרה. תרופות נגד שלשול — לא בזמן התלקחות, לא כשיש דם בצואה ולא כשיש חום (ראו את השאלה על דחיפות).

אפשר, במצבים מסוימים: כשהמחלה בהפוגה ויש שלשול בלי דלקת פעילה — אחרי שבודקים, בדרך כלל בקלפרוטקטין. לא בזמן התלקחות, לא כשיש דם בצואה ולא כשיש חום, ולא לאורך זמן בלי התייעצות עם הרופא.

אימודיום (לופרמיד) מסוכן בזמן התלקחות קשה של קוליטיס — ולכן, אם המצב קשה מאוד, יש לפנות לעזרה רפואית באופן דחוף.

בהתלקחות, את השלשול מרגיעים בטיפול בדלקת עצמה. ועל דרכים להתמודד עם דחיפות בחיי היומיום — ראו בעמוד «חיים עם IBD».

לא תמיד. בקוליטיס כיבית, דם בצואה — לרוב מעורבב בה, עם ריר ודחיפות — הוא סימן ההיכר של מחלה פעילה.

טחורים או סדק בפי הטבעת יכולים לגרום לדימום — בעיקר כשהדם אדום בהיר, על הנייר או על הצואה ולא מעורבב בה, ולעיתים עם כאב ביציאה. הם שכיחים גם אצל מטופלים עם IBD.

לא מניחים מראש: כל דימום חדש מצדיק בדיקה אצל הרופא, ובדרך כלל גם בדיקת קלפרוטקטין. דימום רב, דם כהה, צואה שחורה, או סחרחורת — פונים בדחיפות.

לפתוח בגודל מלא

לא תמיד. בקוליטיס כיבית פעילה הריר מופיע לרוב יחד עם דם, דחיפות ויציאות תכופות — והוא חלק מתמונת ההתלקחות.

ריר בלי דם שכיח גם במעי רגיש, בלי דלקת.

כשמופיע ריר חדש, בעיקר עם דם או עם שינוי ביציאות — מספרים לרופא ובודקים קלפרוטקטין.

לפתוח בגודל מלא

הטיפול הראשון הוא סטרואידים בעירוי — כ־60% עד 70% מהמטופלים מגיבים להם. במקביל עושים בדיקות דם וצואה (כולל קלוסטרידיום), סיגמואידוסקופיה — לאישור חומרת הדלקת ולשלילת CMV — וצילום בטן לשלילת הרחבה חריפה של המעי.

אחרי כמה ימים, אם אין תגובה — טיפול הצלה: רמיקייד (או ביוסימילר) או ציקלוספורין, שהם הטיפולים המבוססים ביותר. חוסמי JAK הם חלופה מבטיחה שהנתונים עליה מצטברים במהירות, ונשקלים לפי החלטת הצוות. במהלך האשפוז ניתנות גם זריקות למניעת קרישי דם. אם גם טיפול ההצלה לא עוזר — ניתוח לכריתת המעי הגס. זה ניתוח מציל חיים, ואחריו אפשר לחיות חיים מלאים. ביום השלישי של הסטרואידים בעירוי מעריכים את התגובה: יותר משמונה יציאות ביום, או שלוש עד שמונה יציאות עם CRP גבוה (מעל 45), מנבאים צורך בטיפול הצלה או בניתוח.

אחרי השחרור ממשיכים בטיפול לשמירה על ההפוגה, כדי למנוע התקף נוסף.

לא בהכרח. כשליש מהמטופלים בהפוגה מדווחים על כאב, נפיחות או שינוי ביציאות בלי דלקת — וגם כשההפוגה אושרה בקולונוסקופיה, זה קורה אצל כרבע (לעומת כ־9% באוכלוסייה הכללית). לתופעה יש שם: תסמינים דמויי מעי רגיש ב־IBD. זה אמיתי — ולא «בראש».

קודם בודקים: קלפרוטקטין, CRP, ולעיתים אנדוסקופיה והדמיה. אחר כך שוללים סיבות אחרות: היצרות, אי־ספיגה של מלחי מרה, ריבוי חיידקים במעי הדק, תופעת לוואי של תרופה, ואצל נשים גם אנדומטריוזיס.

אם אין דלקת, מטפלים בתסמין שהכי מפריע — כאב, שלשול או עצירות: תרופות, תזונה, וטיפולים שפועלים על הציר שבין המוח למעי. ההנחיה ממליצה להציע אותם מוקדם, לא כמוצא אחרון.

לפתוח בגודל מלא