שאלות נפוצות: התלקחות, תסמינים ומתי לפנות בדחיפות

בקוליטיס כיבית: דם בצואה (לרוב עם ריר), דחיפות, יציאות תכופות, יציאות בלילה, תחושת התרוקנות לא מלאה, וכאב עוויתי בבטן השמאלית התחתונה. בקרוהן: כאבי בטן, שלשול (לרוב בלי דם), ירידה במשקל, חוסר תיאבון, חום ועייפות.

בשתי המחלות, התלקחות יכולה להתבטא גם מחוץ למעי: כאבי מפרקים, אדמומיות וכאב בעין, או פריחה — לעיתים עוד לפני תסמיני המעי.

איך מעריכים את החומרה בקוליטיס: קלה — פחות מ־4 יציאות ביום; בינונית — 4 עד 6 יציאות דמיות ביום; חמורה — יותר מ־6 יציאות דמיות ביום. אם זה מופיע יחד עם דופק מעל 90, חום, אנמיה או שקיעת דם מואצת — זהו מצב חירום, שמחייב אשפוז וסטרואידים בעירוי.

התסמינים לבדם אינם מספיקים כדי לקבוע שזו התלקחות: בודקים קלפרוטקטין ו־CRP, ולעיתים אולטרסאונד של המעי או אנדוסקופיה.

לא. קודם בודקים אם יש דלקת: קלפרוטקטין ו־CRP, ולפי הצורך אולטרסאונד של המעי, MRI או אנדוסקופיה. אולטרסאונד מהיר ובלי קרינה — במחקר, 85% מהמטופלים עם חשד להתלקחות נמנעו בעזרתו מאנדוסקופיה.

סיבות אחרות לתסמינים דומים: זיהום, בעיקר קלוסטרידיום; תסמינים דמויי מעי רגיש — כשליש מהמטופלים בהפוגה, וכרבע גם כשההפוגה אושרה בקולונוסקופיה (באוכלוסייה הכללית כ־9%); היצרות או הידבקויות אחרי ניתוח; אי־ספיגה של מלחי מרה, שכיחה אחרי מחלה או ניתוח בסוף המעי הדק; ריבוי חיידקים במעי הדק; תופעת לוואי של תרופה — למשל אזתיופרין, שגורם לעיתים לבחילה ולשלשול; ובקרוהן במעי הדק — עיכול לקוי של לקטוז.

אם אין דלקת, הגברת הטיפול במחלה לא תעזור — מטפלים בסיבה.

מטופלים עם IBD נמצאים בסיכון מוגבר לזיהום בקלוסטרידיום. הוא גורם לשלשול שנראה בדיוק כמו התלקחות, והטיפול בו שונה — אנטיביוטיקה מתאימה, ולא הגברת הטיפול במחלה. לכן ההנחיה האירופית ממליצה לשלול זיהום, ובעיקר קלוסטרידיום, אצל כל מי שהיה בהפוגה והתסמינים חזרו.

בקוליטיס קשה, או כשאין תגובה לסטרואידים, בודקים גם את נגיף ה־CMV.

הפסקת טיפול — בעיקר כשמרגישים טוב. זה הגורם השכיח ביותר שאפשר למנוע.

משככי כאבים מסוג NSAID (כמו איבופרופן) — בשימוש ממושך, תכוף או במינון גבוה. לכאב קצר מועד עדיפים אקמול, מעכבי COX-2 או NSAID במינון נמוך; אספירין במינון נמוך להגנה על הלב — בטוח.

זיהומים, ואנטיביוטיקה — שמעלה את הסיכון לקלוסטרידיום; לכן משתמשים בה רק כשצריך. עישון — בקרוהן מעלה את הסיכון להתלקחויות ולסיבוכים. לחץ נפשי — אינו גורם למחלה, אבל משפיע על התסמינים ואולי גם על הדלקת, דרך הציר שבין המוח למעי.

לעיתים אין גורם ברור — וזה חלק מאופי המחלה.

המלצת ד״ר שחר — לפנות בדחיפות, ולמה:

יותר מ־6 יציאות דמיות ביום, עם חום, דופק מהיר או חולשה — סימנים של קוליטיס חמורה, שלפי ההנחיה האירופית מחייבת אשפוז וסטרואידים בעירוי. כאב בטן חזק, או בטן נפוחה ורגישה — עלולים להעיד על הרחבה חריפה של המעי הגס או על נקב. הקאות, חוסר יכולת לשתות, או הפסקה של יציאות וגזים (בעיקר בקרוהן) — חשד לחסימה של המעי.

דימום רב, סחרחורת או עילפון — איבוד דם משמעותי. סימני התייבשות — מעט שתן, יובש בפה, סחרחורת בעמידה. חום גבוה בזמן טיפול מדכא חיסון — זיהום עלול להחמיר מהר. וכאב ונפיחות ליד פי הטבעת, לעיתים עם חום — חשד למורסה, שדורשת ניקוז.

כשיש ספק — עדיף לפנות.

המלצת ד״ר שחר: לתעד כמה יציאות ביום ובלילה, דם, כאב, חום ומשקל — וגם תרופות חדשות (כמו NSAID ואנטיביוטיקה), נסיעות, ואנשים חולים בסביבה.

פונים לצוות המטפל לפני שמשנים משהו בטיפול — במיוחד כשיש תוכנית פעולה להתלקחות שסוכמה מראש.

המלצת ד״ר שחר: לא — אלא אם זה חלק מתוכנית פעולה שסוכמה מראש עם הרופא.

לא כל החמרה היא התלקחות: לפני שמעלים טיפול בודקים אם יש דלקת, ושוללים זיהום — סטרואידים עלולים להחמיר זיהום, למשל קלוסטרידיום.

סטרואידים אינם פתרון קבוע: מי שנזקק להם שוב ושוב, או לא מצליח להיגמל מהם, זקוק לשינוי בטיפול הקבוע — זה דגל אדום, לא דרך חיים. התלקחות היא סימן שייתכן שהטיפול צריך שינוי — בדיקת רמת תרופה, התאמת מינון, או מעבר לטיפול אחר. זו החלטה שמקבלים עם הרופא.

המלצת ד״ר שחר: שותים תמיסת החייאה (ORS) מבית המרקחת, או שתייה עם מלחים וסוכר — מים לבד אינם מספיקים, כי בשלשול מאבדים גם מלחים. שותים בלגימות קטנות ותכופות, גם כשאין צמא.

בסיכון גבוה יותר: מי שיש לו סטומה (במיוחד עם הפרשה גבוהה), מבוגרים, ומי שמקיא.

סימני התייבשות: מעט שתן או שתן כהה, יובש בפה, סחרחורת בעמידה, חולשה. כשהם מופיעים, או כשאי אפשר לשתות — לפנות לעזרה. תרופות נגד שלשול — לא בהתלקחות קשה של קוליטיס, או כשיש דם וחום (ראו את השאלה על דחיפות).

לא תמיד. בקוליטיס כיבית, דם בצואה — לרוב מעורבב בה, עם ריר ודחיפות — הוא סימן ההיכר של מחלה פעילה.

המלצת ד״ר שחר: טחורים או סדק בפי הטבעת יכולים לגרום לדימום — בעיקר כשהדם אדום בהיר, על הנייר או על הצואה ולא מעורבב בה, ולעיתים עם כאב ביציאה. הם שכיחים גם אצל מטופלים עם IBD.

לא מניחים מראש: כל דימום חדש מצדיק בדיקה אצל הרופא, ובדרך כלל גם בדיקת קלפרוטקטין. דימום רב, דם כהה, צואה שחורה, או סחרחורת — פונים בדחיפות.

הטיפול הראשון הוא סטרואידים בעירוי — כ־60% עד 70% מהמטופלים מגיבים להם. במקביל עושים בדיקות דם וצואה (כולל קלוסטרידיום ו־CMV), ולעיתים סיגמואידוסקופיה.

אחרי כמה ימים, אם אין תגובה — טיפול הצלה: רמיקייד (או ביוסימילר), ציקלוספורין, או אחד מחוסמי ה־JAK, לפי החלטת הצוות המטפל. אם גם הוא לא עוזר — ניתוח לכריתת המעי הגס. זה ניתוח מציל חיים, ואחריו אפשר לחיות חיים מלאים.

אחרי השחרור ממשיכים בטיפול לשמירה על ההפוגה, כדי למנוע התקף נוסף.

לא בהכרח. כשליש מהמטופלים בהפוגה מדווחים על כאב, נפיחות או שינוי ביציאות בלי דלקת — וגם כשההפוגה אושרה בקולונוסקופיה, זה קורה אצל כרבע (לעומת כ־9% באוכלוסייה הכללית). לתופעה יש שם: תסמינים דמויי מעי רגיש ב־IBD. זה אמיתי — ולא «בראש».

קודם בודקים: קלפרוטקטין, CRP, ולעיתים אנדוסקופיה והדמיה. אחר כך שוללים סיבות אחרות: היצרות, אי־ספיגה של מלחי מרה, ריבוי חיידקים במעי הדק, תופעת לוואי של תרופה, ואצל נשים גם אנדומטריוזיס.

אם אין דלקת, מטפלים בתסמין שהכי מפריע — כאב, שלשול או עצירות: תרופות, תזונה, וטיפולים שפועלים על הציר שבין המוח למעי. ההנחיה ממליצה להציע אותם מוקדם, לא כמוצא אחרון.