שאלות נפוצות על דלקת ושט אאוזינופילית (EoE)

מחלה דלקתית כרונית של הוושט — הצינור שמוביל את המזון מהפה לקיבה. תאי דם לבנים מסוג אאוזינופילים מצטברים בדופן הוושט, בתגובה חיסונית שמופעלת בדרך כלל על ידי רכיבי מזון.

כשהדלקת נמשכת חודשים ושנים, דופן הוושט מתעבה, מאבדת מגמישותה ולעיתים מצטלקת ונעשית צרה. זו הסיבה לקושי בבליעה ולתחושה שהאוכל נתקע.

המחלה נעשתה שכיחה הרבה יותר בעשורים האחרונים. היא שכיחה פי שלושה בגברים, ומתגלה בעיקר בגילים 20 עד 40 — אבל גם בילדים.

זו תגובה חיסונית מהסוג האלרגי, אבל לא אלרגיה רגילה: אין תגובה מיידית כמו סרפדת אחרי אכילה, והנזק מצטבר לאט. היא אינה מחלה אוטואימונית, שבה הגוף תוקף את עצמו, והיא לא מדבקת.

60% עד 80% מהחולים סובלים גם ממחלה אלרגית אחרת — אסתמה, נזלת אלרגית, אקזמה או אלרגיה למזון. אצל חלק מהחולים התסמינים מחמירים בעונת האבקנים.

המחלה לא נגרמת מתזונה לא נכונה, והיא לא אשמתו של אף אחד.

בריפלוקס חומצה עולה מהקיבה לוושט. ב־EoE יש דלקת חיסונית בדופן הוושט עצמה. התסמינים יכולים להיות דומים — צרבת, כאב בחזה, קושי בבליעה — ושתי המחלות יכולות להופיע יחד. ההבחנה ביניהן — כמו גם האבחנה של דלקת ושט אאוזינופילית — נעשית בביופסיה.

אאוזינופילים גבוהים בבדיקת דם הם ממצא אחר, שיש לו סיבות רבות. בדיקת דם אינה מאבחנת EoE, ו־EoE יכולה להופיע גם כשבדיקת הדם תקינה.

יש למחלה מרכיב משפחתי, והסיכון של אחים לחולים מוגבר. ובכל זאת, רוב בני המשפחה של חולים לא יפתחו את המחלה.

אם לילד במשפחה יש קושי באכילה או בבליעה, כדאי לספר לרופא שיש במשפחה EoE.

כיום אין ראיה ש־EoE מעלה את הסיכון לסרטן הוושט. הסכנות העיקריות הן היצרות של הוושט ותקיעת מזון. לעיתים רחוקות תקיעת מזון עלולה לגרום לקרע בוושט — ולכן אוכל שנתקע הוא סיבה לפנות לטיפול דחוף.

המחלה לא עוברת מעצמה, ולא «גדלים ממנה» כמו מאלרגיה לחלב בילדות. כשמפסיקים טיפול, הדלקת חוזרת כמעט תמיד.

הבשורה הטובה: עם הטיפולים של היום אפשר לשלוט היטב בדלקת ובתסמינים. טיפול יעיל בדלקת עשוי להפחית את הסיכון להתקדמות להיצרות ולתקיעת מזון — ולכן חשוב לא להסתפק בהקלה בתסמינים בלבד.

אצל מבוגרים ובני נוער: קושי בבליעת מזון מוצק, תחושה שהאוכל נתקע בדרך למטה ותקיעת מזון של ממש. גם צרבת וכאב בחזה. אצל כשליש מהחולים ההופעה הראשונה היא אוכל שנתקע.

המחלה מתפתחת לאט, והרבה אנשים מסגלים לעצמם הרגלי אכילה בלי לשים לב: לעיסה ממושכת, חיתוך האוכל לחתיכות קטנות, שטיפת כל ביס במים, הימנעות מבשר או מלחם, קושי לבלוע כדורים — ולהיות תמיד האחרונים לסיים לאכול. אם זה נשמע מוכר, כדאי להיבדק.

אצל ילדים התמונה שונה — ראו השאלה הבאה.

תלוי בגיל. תינוקות ופעוטות: קשיי האכלה, סירוב לאכול, הקאות ועלייה לא טובה במשקל. בגיל בית הספר: כאבי בטן, הקאות וצרבת. בגיל ההתבגרות: קושי בבליעה ותקיעת מזון, כמו אצל מבוגרים.

לעיתים הקושי באכילה מתפרש כבררנות או כהפרעת אכילה, והאבחון מתעכב. כשהדלקת נרגעת, הגדילה משתפרת בדרך כלל.

הטיפולים דומים לאלה של מבוגרים. בילדים עם קשיי האכלה חשוב לשלב דיאטנית ולעיתים גם קלינאית או מטפלת בהאכלה.

האבחון נעשה רק בגסטרוסקופיה עם ביופסיות. לוקחים לפחות שש ביופסיות, משני גבהים בוושט לפחות. האבחנה נקבעת כשסופרים במיקרוסקופ 15 אאוזינופילים או יותר בשדה ראייה, יחד עם תסמינים מתאימים, ואחרי שנשללו סיבות אחרות.

בבדיקה אפשר לראות סימנים אופייניים — טבעות שמזכירות קנה נשימה, פסים לאורך הוושט, נקודות לבנות ובצקת. אבל אצל 7% עד 17% מהחולים הוושט נראה תקין לגמרי, ולכן לוקחים ביופסיות גם כשהמראה תקין.

אם אתם נוטלים תרופה נגד חומצה (PPI), הרופא יחליט אם ומתי להפסיק אותה לפני הבדיקה — בדרך כלל שלושה שבועות לפני — כי היא יכולה להסתיר את הדלקת. אל תפסיקו על דעת עצמכם.

לא לצורך הזה. ההנחיות האמריקאיות והבריטיות ממליצות לא להסתמך על בדיקות עור או על בדיקות דם לאלרגיה (IgE או IgG למזון) כדי לבחור אילו מזונות להוציא מהתפריט ב־EoE — הן אינן מנבאות אותם בצורה אמינה.

לבדיקות האלה יש מקום אם חושדים גם באלרגיה מיידית למזון — למשל סרפדת או נפיחות מיד אחרי אכילה.

כשמחליטים על טיפול בדיאטה, מזהים את המזון בדרך אחרת: מוציאים מזונות מהתפריט, בודקים בגסטרוסקופיה, ומחזירים אותם אחד אחד — ראו הפרק על תזונה. לא תמיד צריך לזהות מזון מסוים כדי לטפל בהצלחה, ודיאטה אינה מתאימה לכל אחד.

כן, יש קשר. רוב החולים ב־EoE סובלים גם ממחלה אלרגית אחרת, ולעיתים המחלות מחמירות יחד — למשל בעונת האבקנים.

הערכה של אלרגולוג מועילה כשיש אסתמה, נזלת או אקזמה שאינן מאוזנות, או כשיש חשד לאלרגיה מיידית למזון — סרפדת, נפיחות או קוצר נשימה מיד אחרי אכילה. היא לא נועדה למצוא את המזון שמעורר את ה־EoE; לשם כך בדיקות האלרגיה אינן אמינות.

כשיש גם אסתמה או אקזמה קשה, זה משפיע גם על בחירת הטיפול: דופיקסנט מטפל בכמה מהמחלות האלה באותה זריקה.

15 אאוזינופילים או יותר בשדה ראייה במיקרוסקופ הוא הסף לאבחנה — לא מדד לחומרה. מספר גבוה יותר לא אומר בהכרח מחלה קשה יותר.

את מצב המחלה מעריכים משלושה כיוונים יחד: התסמינים, ובעיקר הקושי בבליעה; המראה בגסטרוסקופיה — בצקת, טבעות, פסים, נקודות לבנות והיצרות, שהרופא מדרג בסולם קבוע; והביופסיות. היצרות, למשל, חשובה לתכנון הטיפול גם כשהספירה נמוכה.

כן, בשני המקרים. אצל חלק מהחולים הוושט נראה תקין לגמרי בגסטרוסקופיה, והאבחנה נעשית רק בביופסיות — ולכן לוקחים ביופסיות כשיש קושי בבליעה, גם כשהמראה תקין.

גם תגובה לתרופה נגד חומצה (PPI) אינה שוללת EoE: אצל חלק מהחולים PPI מרגיע את הדלקת, והיום זה נחשב חלק מהטיפול במחלה ולא סימן שהיא לא קיימת. EoE וריפלוקס יכולים גם להופיע יחד.

ארבע אפשרויות עיקריות: תרופה נגד חומצה (PPI) במינון גבוה, סטרואידים מקומיים שבולעים, דיאטה שמוציאה מזונות מסוימים, וטיפול ביולוגי (דופיקסנט). כשהוושט כבר צר, מוסיפים הרחבה בגסטרוסקופיה.

המטרה אינה רק להקל על הבליעה, אלא להרגיע את הדלקת עצמה — גם ברמה המיקרוסקופית — כדי למנוע הצטלקות והיצרות. את הטיפול בוחרים יחד, לפי הגיל, מחלות אלרגיות נוספות, אורח החיים וההעדפה שלכם.

תרופות ממשפחת ה־PPI, כמו אומפרזול, עשויות להפחית את הדלקת ב־EoE גם אצל מי שאינו סובל מצרבת. פעולתן כוללת כנראה גם הפחתת החשיפה לחומצה וגם השפעות נוספות על הדלקת ברירית הוושט.

נותנים אותן במינון גבוה מהמינון לצרבת, בדרך כלל פעמיים ביום, במשך 8 עד 12 שבועות, ואז בודקים בגסטרוסקופיה. הדלקת נרגעת אצל כמחצית מהמטופלים.

תכשיר שנועד לצפות את דופן הוושט ולפעול שם — למשל ג׳ורבזה (בודסוניד), טבלייה שנמסה על הלשון. התרופה פועלת בעיקר מקומית בוושט, והחשיפה שלה בשאר הגוף קטנה בהרבה מזו של סטרואידים בכדורים.

איך לוקחים: אחרי הארוחה או לפני השינה. משאירים את הטבלייה על הלשון עד שהיא נמסה, ובולעים את הרוק לאט. אחר כך לא אוכלים ולא שותים 30 עד 60 דקות.

במחקר העיקרי על ג׳ורבזה, אחרי 6 שבועות 58% מהמטופלים הגיעו להפוגה מלאה — גם בתסמינים וגם בביופסיה — והדלקת בביופסיה נרגעה אצל 93%. תופעת הלוואי השכיחה היא פטרייה בפה או בוושט, לרוב קלה, ולרוב אפשר לטפל בה בלי להפסיק את התרופה.

טיפול ביולוגי בזריקה מתחת לעור. הוא חוסם קולטן שמשתתף באיתות של שני חלבונים שמניעים את הדלקת, IL-4 ו־IL-13, ובכך מפחית את הדלקת.

במחקרים הדלקת נרגעה אצל כ־60% מהמטופלים, לעומת 5% בזריקת דמה. הוא מאושר מגיל שנה ובמשקל 15 ק״ג לפחות, ומתאים בעיקר כשהטיפולים האחרים לא הספיקו, או כשיש גם אסתמה או אקזמה קשה שהוא מטפל בהן באותה זריקה.

לא צריך בדיקת שחפת לפני הטיפול. תופעת הלוואי השכיחה היא תגובה מקומית במקום הזריקה. לפני הטיפול ספרו לרופא אם יש לכם בעיה בעיניים או זיהום בטפילים (תולעים), ואם אתם עומדים לקבל חיסונים.

בישראל הטיפול כלול בסל מגיל שנה, בכפוף לתנאי הזכאות: כקו טיפול מתקדם, אחרי מיצוי טיפול בתרופות נגד חומצה (PPI) ובסטרואידים לבליעה, כשהדבר מתועד בביופסיות מגסטרוסקופיה. את הטיפול מתחיל רופא גסטרואנטרולוג או אלרגולוג.

לפני שמתחילים את הטיפול, מומלץ להשלים את כל החיסונים המתאימים לגיל.

אין לקבל חיסון חי מייד לפני הטיפול ובמהלכו — למשל נגד חצבת, חזרת ואדמת (MMR), אבעבועות רוח או קדחת צהובה. חיסונים שאינם חיים, כמו חיסון השפעת בזריקה, אפשר לקבל. לפני כל חיסון, ובמיוחד לפני נסיעה לחו״ל, ספרו לרופא שאתם מטופלים בדופיקסנט.

כי ההרגשה אינה מדד אמין מספיק לפעילות הדלקת: אפשר להרגיש טוב יותר כשהדלקת עדיין פעילה, ודלקת שקטה ממשיכה לגרום נזק. לכן מעריכים את התגובה לטיפול גם בביופסיות.

בדרך כלל עושים גסטרוסקופיה עם ביופסיות כמה חודשים אחרי התחלת טיפול או שינוי בו — מקובל 8 עד 12 שבועות, ובדופיקסנט לעיתים מאוחר יותר — וגם כשהתסמינים חוזרים. המועד נקבע לפי הטיפול והנסיבות.

EoE היא מחלה כרונית. כשמפסיקים את הטיפול, הדלקת חוזרת כמעט תמיד — לרוב תוך חודשים. לכן ממשיכים בטיפול אחזקה, במינון הנמוך ביותר שעדיין שומר על הוושט רגוע.

הפסקה ארוכה בטיפול ובמעקב מגבירה את הסיכון להיצרות. אם רוצים להפסיק או לשנות טיפול — עושים זאת יחד עם הרופא, ובודקים אחר כך בגסטרוסקופיה.

אין מרווח קבוע אחד לכולם. ממשיכים במעקב קבוע במרפאה גם כשמרגישים טוב, כי המחלה כרונית והדלקת יכולה לחזור בשקט.

גסטרוסקופיה חוזרת עושים כשהתסמינים חוזרים, לפני ואחרי הפחתה או הפסקה של טיפול, וכשמחליפים טיפול. אצל מי שיציב לאורך זמן, הרופא יקבע אם ומתי לחזור על הבדיקה.

קודם בודקים את הבסיס: האם התרופה נלקחה נכון ובמינון הנכון — למשל סטרואידים לבליעה בלי אוכל ושתייה אחריהם, או PPI פעמיים ביום — והאם הדיאטה נשמרה בפועל.

אם הטיפול עצמו לא עבד, עוברים לסוג טיפול אחר: מ־PPI לסטרואידים לבליעה, לדיאטה או לדופיקסנט. כישלון של טיפול אחד לא מנבא כישלון של האחר. במחקר הדיאטה, למשל, רוב מי שהדיאטה הרחבה לא עזרה להם הגיבו אחר כך לסטרואידים לבליעה.

אם הבליעה קשה בגלל היצרות, מוסיפים הרחבה. כל שינוי בטיפול נבדק שוב בגסטרוסקופיה עם ביופסיות.

אין דיאטה אחת לכל החולים. מי שמטופל בתרופות אוכל בדרך כלל כרגיל. דיאטה היא אחת מאפשרויות הטיפול — לא חובה.

המזונות שמעוררים את המחלה לרוב הם חלב, חיטה, ביצים, סויה, אגוזים ודגים ופירות ים. אצל כל אדם הטריגר שונה, ולכן לא מוציאים מזונות על דעת עצמכם — רק בתוכנית מסודרת עם בדיקה.

עד שהדלקת וההיצרות מטופלות: אכלו לאט, לעסו היטב והימנעו ממזונות שנוטים להיתקע, כמו בשר יבש ולחם. אם אתם צריכים לשטוף כל ביס במים באופן קבוע — ספרו על כך לרופא.

מוציאים מזונות מסוימים מהתפריט למשך 6 עד 8 שבועות, ובודקים בגסטרוסקופיה אם הדלקת נרגעה. אם כן — מחזירים מזון אחד בכל פעם, עם גסטרוסקופיה אחרי כל החזרה, עד שמוצאים את המזון שמעורר את המחלה.

במחקר אקראי גדול במבוגרים, הוצאת חלב בלבד הרגיעה את הדלקת אצל 34%, והוצאת שש קבוצות מזון — אצל 40%. ההבדל לא היה משמעותי, והדיאטה הרחבה קשה בהרבה. לכן ההנחיות תומכות בהתחלה בדיאטה פחות מגבילה — למשל הוצאת חלב, או חלב וחיטה — והרחבה רק אם היא לא עזרה. ההחלטה משותפת לכם ולרופא.

מומלץ מאוד ליווי של דיאטנית, במיוחד כשמוציאים יותר מקבוצת מזון אחת או כשיש סיכון לחסר תזונתי. רבים מתקשים להתמיד בדיאטה לאורך שנים, ואז אפשר לעבור לטיפול תרופתי.

אם המזון נשאר תקוע — פנו בדחיפות להערכה רפואית באותו יום. אם אי אפשר לבלוע אפילו רוק, יש ריור, קושי בנשימה או כאב משמעותי — פנו מייד לחדר המיון. הוצאת המזון נעשית בגסטרוסקופיה.

אל תנסו לגרום להקאה, ואל תנסו «לדחוף» את המזון באוכל או במשקה מוגז.

גם אם המזון ירד מעצמו, חשוב לברר את הסיבה, ובדרך כלל צריך לתאם גסטרוסקופיה עם ביופסיות. תקיעת מזון היא לא פעם הסימן הראשון של EoE.

לגסטרואנטרולוג, בלי לחכות לאירוע שבו האוכל לא ירד. תחושת אוכל שנתקע שחוזרת היא לא הרגל שצריך להסתגל אליו — היא סימן לבעיה בוושט שדורשת בירור, בדרך כלל בגסטרוסקופיה עם ביופסיות.

עד הבירור: אכלו לאט, לעסו היטב והימנעו ממזונות שנוטים להיתקע. אם המזון נשאר תקוע — פנו בדחיפות, כמו בשאלה הקודמת.

כשהוושט כבר צר, מרחיבים אותו בגסטרוסקופיה, בבלון או במרחיב, בהדרגה ולפעמים בכמה טיפולים. הבליעה משתפרת אצל רוב המטופלים.

קרע בוושט הוא סיבוך נדיר. כאב בחזה ליום־יומיים אחרי ההרחבה שכיח וצפוי.

ההרחבה לא מטפלת בדלקת עצמה. לכן היא תמיד מתווספת לטיפול התרופתי או לדיאטה — ולא באה במקומם.

כי ההרחבה פותרת את ההיצרות — לא את הסיבה לה. הדלקת בדופן הוושט נשארת פעילה אחרי ההרחבה, וממשיכה לגרום להתעבות ולהצטלקות.

בלי טיפול בדלקת, ההיצרות חוזרת בדרך כלל, ויהיה צורך בהרחבות חוזרות. לכן ההרחבה היא תוספת לטיפול בתרופות או בדיאטה — לא תחליף.

כן, וזה שכיח. שנים של אוכל שנתקע משאירות הרגלים ופחדים: חרדה לפני ארוחה, הימנעות ממסעדות וממזונות מסוימים, אכילה איטית מאוד. הם יכולים להימשך גם כשהדלקת כבר נרגעה.

ספרו על כך לרופא. לפעמים זה סימן שנשארה היצרות או דלקת, ולפעמים זה הרגל או פחד שאפשר לעבוד עליו — גם בעזרת פסיכולוג שמכיר מחלות עיכול. טיפול יעיל במחלה משפר את איכות החיים, אבל לא תמיד מעלים לבד את הפחד מאכילה.