שאלות נפוצות על דלקת ושט אאוזינופילית (EoE)

מחלה דלקתית כרונית של הוושט — הצינור שמוביל את המזון מהפה לקיבה. תאי דם לבנים מסוג אאוזינופילים מצטברים בדופן הוושט, בתגובה חיסונית שמופעלת בדרך כלל על ידי רכיבי מזון.

כשהדלקת נמשכת חודשים ושנים, דופן הוושט מתעבה, מאבדת מגמישותה ולעיתים מצטלקת ונעשית צרה. זו הסיבה לקושי בבליעה ולתחושה שהאוכל נתקע.

המחלה נעשתה שכיחה הרבה יותר בעשורים האחרונים — גם בישראל: במחקר על כ־2.4 מיליון מבוטחי מכבי, מספר המאובחנים החדשים בשנה עלה פי שלושה בין 2014 ל־2021. היא שכיחה פי שלושה בגברים, ומתגלה בעיקר בגילים 20 עד 40 — אבל גם בילדים.

זו תגובה חיסונית מהסוג האלרגי, אבל לא אלרגיה רגילה: אין תגובה מיידית כמו סרפדת אחרי אכילה, והנזק מצטבר לאט. היא אינה מחלה אוטואימונית, שבה הגוף תוקף את עצמו, והיא לא מדבקת.

60% עד 80% מהחולים סובלים גם ממחלה אלרגית אחרת — אסתמה, נזלת אלרגית, אקזמה או אלרגיה למזון. אצל חלק מהחולים התסמינים מחמירים בעונת האבקנים.

המחלה לא נגרמת מתזונה לא נכונה, והיא לא אשמתו של אף אחד.

בריפלוקס חומצה עולה מהקיבה לוושט. ב־EoE יש דלקת חיסונית בדופן הוושט עצמה. התסמינים יכולים להיות דומים — צרבת, כאב בחזה, קושי בבליעה — ושתי המחלות יכולות להופיע יחד. ההבחנה ביניהן — כמו גם האבחנה של דלקת ושט אאוזינופילית — נעשית בביופסיה.

אאוזינופילים גבוהים בבדיקת דם הם ממצא אחר, שיש לו סיבות רבות. בדיקת דם אינה מאבחנת EoE, ו־EoE יכולה להופיע גם כשבדיקת הדם תקינה.

יש למחלה מרכיב משפחתי, והסיכון של אחים לחולים מוגבר: במחקר גדול, כ־2% מבני המשפחה מדרגה ראשונה של חולים אובחנו גם הם — פי עשרות מבאוכלוסייה הכללית. נראה שהסביבה המשותפת בילדות חשובה כאן יותר מהגנים. ובכל זאת, הרוב הגדול של בני המשפחה של חולים לא יפתחו את המחלה.

אין צורך לבדוק בני משפחה שאין להם תסמינים. אבל אם לילד או למבוגר במשפחה יש קושי באכילה או בבליעה — גם קושי שכבר התרגלו אליו, כמו לעיסה ממושכת או שתייה אחרי כל ביס — כדאי לספר לרופא שיש במשפחה EoE.

EoE לבדה לא הוכחה כגורם לסרטן הוושט. במחקר דני גדול (2026) נמצאו מעט מקרים, ורובם אצל מי שהיה לו גם «ושט בארט» — שינוי ברירית שנובע בדרך כלל מצרבת ממושכת, ויש לו מעקב משלו. הסכנות העיקריות הן היצרות של הוושט ותקיעת מזון. לעיתים רחוקות תקיעת מזון עלולה לגרום לקרע בוושט — ולכן אוכל שנתקע הוא סיבה לפנות לטיפול דחוף.

המחלה לא עוברת מעצמה, ולא «גדלים ממנה» כמו מאלרגיה לחלב בילדות. כשמפסיקים טיפול, הדלקת חוזרת כמעט תמיד.

בלי טיפול, הדלקת הופכת עם השנים להצטלקות. במחקר שבדק 200 חולים, היצרות של הוושט נמצאה אצל 17% ממי שאובחנו בתוך שנתיים מתחילת התסמינים — ואצל 71% ממי שאובחנו אחרי יותר מ־20 שנה.

הבשורה הטובה: עם הטיפולים של היום אפשר לשלוט היטב בדלקת ובתסמינים. טיפול יעיל ועקבי בדלקת עשוי להפחית את הסיכון להתקדמות להיצרות ולתקיעת מזון, ובמחקרים קטנים בילדים חלק מההצטלקות אף נסוג עם הטיפול — ולכן חשוב לא להסתפק בהקלה בתסמינים בלבד.

אצל מבוגרים ובני נוער: קושי בבליעת מזון מוצק, תחושה שהאוכל נתקע בדרך למטה ותקיעת מזון של ממש. גם צרבת וכאב בחזה — לפעמים דווקא בזמן הארוחה — ואוכל שחוזר לפה מייד אחרי הבליעה. אצל כשליש מהחולים ההופעה הראשונה היא אוכל שנתקע.

המחלה מתפתחת לאט, והרבה אנשים מסגלים לעצמם הרגלי אכילה בלי לשים לב: לעיסה ממושכת, חיתוך האוכל לחתיכות קטנות, שטיפת כל ביס במים, הימנעות מבשר או מלחם, קושי לבלוע כדורים — ולהיות תמיד האחרונים לסיים לאכול. אם זה נשמע מוכר, כדאי להיבדק: ההרגלים האלה הם הסיבה העיקרית לכך שהאבחנה מתעכבת בשנים — ראו «למה לוקח שנים עד שמאבחנים EoE?».

אצל ילדים התמונה שונה — ראו השאלה הבאה.

תלוי בגיל. תינוקות ופעוטות: קשיי האכלה, סירוב לאכול, הקאות ועלייה לא טובה במשקל. בגיל בית הספר: כאבי בטן, הקאות וצרבת. בגיל ההתבגרות: קושי בבליעה ותקיעת מזון, כמו אצל מבוגרים.

לעיתים הקושי באכילה מתפרש כבררנות או כהפרעת אכילה, והאבחון מתעכב. כשהדלקת נרגעת, הגדילה משתפרת בדרך כלל.

הטיפולים דומים לאלה של מבוגרים. בילדים עם קשיי האכלה חשוב לשלב דיאטנית ולעיתים גם קלינאית או מטפלת בהאכלה.

כי המחלה מתפתחת לאט, והגוף מסתגל. בלי לשים לב, רבים משנים את הרגלי האכילה: לועסים הרבה וארוכות, שותים אחרי כל ביס, חותכים את האוכל לחתיכות קטנות, מוותרים על בשר, על לחם טרי ועל מזונות דביקים, אוכלים לאט ומסיימים אחרונים — ולפעמים גם נמנעים מכדורים. ההרגלים האלה מסתירים את הקושי, וכשהרופא שואל «יש לך קושי לבלוע?», התשובה היא לא.

לכן האבחנה מתעכבת. במחקר שווייצרי שעקב אחרי יותר מ־1,100 חולים, אצל מחצית מהם עברו יותר מארבע שנים מהתסמין הראשון ועד האבחנה, ואצל כשליש — עשר שנים ויותר. הפער הזה כמעט לא התקצר מאז שהמחלה תוארה לראשונה, לפני יותר משלושים שנה.

העיכוב חשוב, כי בזמן הזה הדלקת ממשיכה לפעול: ככל שהאבחנה מאוחרת יותר, כך גדל הסיכוי שהוושט כבר הצטלק ונעשה צר. אם אתם מזהים אצלכם את ההרגלים האלה, ספרו עליהם לרופא במפורש — גם אם נראה לכם שאתם «בולעים בסדר». וגם אם אוכל נתקע פעם אחת וירד — זו סיבה להיבדק.

האבחון נעשה רק בגסטרוסקופיה עם ביופסיות. לוקחים לפחות שש ביופסיות, משני גבהים בוושט לפחות. ביופסיות מהקיבה ומהתריסריון אינן חובה — לוקחים אותן רק כשיש תסמינים או ממצא בבדיקה שמכוונים לכך. האבחנה נקבעת כשסופרים במיקרוסקופ 15 אאוזינופילים או יותר בשדה ראייה, יחד עם תסמינים מתאימים, ואחרי שנשללו סיבות אחרות.

בגלל מספר הביופסיות מכמה גבהים בוושט, הבדיקה ארוכה יותר מגסטרוסקופיה רגילה, ולכן ב־EoE היא נעשית ככלל בטשטוש (סדציה) — בניגוד לגסטרוסקופיה אבחנתית במקרים אחרים, שבה אפשר לבחור גם בספריי לגרון בלבד. בטשטוש חובה להגיע עם מלווה, ואסור לנהוג 8 שעות אחרי הבדיקה.

בבדיקה אפשר לראות סימנים אופייניים — טבעות שמזכירות קנה נשימה, פסים לאורך הוושט, נקודות לבנות ובצקת. אבל אצל 7% עד 17% מהחולים הוושט נראה תקין לגמרי, ולכן לוקחים ביופסיות גם כשהמראה תקין.

אם אתם נוטלים תרופה נגד חומצה (PPI), הרופא יחליט אם ומתי להפסיק אותה לפני הבדיקה — בדרך כלל שלושה שבועות לפני — כי היא יכולה להסתיר את הדלקת. אל תפסיקו על דעת עצמכם. מאותה סיבה, ספרו לרופא לפני הבדיקה אם כבר הוצאתם מזונות מהתפריט, ואם אתם משתמשים בסטרואידים בשאיפה או בתרסיס לאף, לאסתמה או לנזלת — גם הם עלולים להרגיע חלקית את הדלקת בוושט ולהסתיר אותה.

לא לצורך הזה. ההנחיות האמריקאיות והבריטיות ממליצות לא להסתמך על בדיקות עור או על בדיקות דם לאלרגיה (IgE או IgG למזון) כדי לבחור אילו מזונות להוציא מהתפריט ב־EoE — הן אינן מנבאות אותם בצורה אמינה.

לבדיקות האלה יש מקום אם חושדים גם באלרגיה מיידית למזון — למשל סרפדת או נפיחות מיד אחרי אכילה.

כשמחליטים על טיפול בדיאטה, מזהים את המזון בדרך אחרת: מוציאים מזונות מהתפריט, בודקים בגסטרוסקופיה, ומחזירים אותם אחד אחד — ראו הפרק על תזונה. לא תמיד צריך לזהות מזון מסוים כדי לטפל בהצלחה, ודיאטה אינה מתאימה לכל אחד.

כן, יש קשר. רוב החולים ב־EoE סובלים גם ממחלה אלרגית אחרת, ולעיתים המחלות מחמירות יחד — למשל בעונת האבקנים.

הערכה של אלרגולוג מועילה כשיש אסתמה, נזלת או אקזמה שאינן מאוזנות, או כשיש חשד לאלרגיה מיידית למזון — סרפדת, נפיחות או קוצר נשימה מיד אחרי אכילה. היא לא נועדה למצוא את המזון שמעורר את ה־EoE; לשם כך בדיקות האלרגיה אינן אמינות.

כשיש גם אסתמה או אקזמה קשה, זה משפיע גם על בחירת הטיפול: דופיקסנט מטפל בכמה מהמחלות האלה באותה זריקה.

15 אאוזינופילים או יותר בשדה ראייה במיקרוסקופ הוא הסף לאבחנה — לא מדד לחומרה. מספר גבוה יותר לא אומר בהכרח מחלה קשה יותר.

את מצב המחלה מעריכים משלושה כיוונים יחד: התסמינים, ובעיקר הקושי בבליעה; המראה בגסטרוסקופיה — בצקת, טבעות, פסים, נקודות לבנות והיצרות, שהרופא מדרג בסולם קבוע; והביופסיות. היצרות, למשל, חשובה לתכנון הטיפול גם כשהספירה נמוכה.

כן, בשני המקרים. אצל חלק מהחולים הוושט נראה תקין לגמרי בגסטרוסקופיה, והאבחנה נעשית רק בביופסיות — ולכן לוקחים ביופסיות כשיש קושי בבליעה, גם כשהמראה תקין.

גם תגובה לתרופה נגד חומצה (PPI) אינה שוללת EoE: אצל חלק מהחולים PPI מרגיע את הדלקת, והיום זה נחשב חלק מהטיפול במחלה ולא סימן שהיא לא קיימת. EoE וריפלוקס יכולים גם להופיע יחד.

ארבע אפשרויות עיקריות: תרופה נגד חומצה (PPI) במינון גבוה, סטרואידים מקומיים שבולעים, דיאטה שמוציאה מזונות מסוימים, וטיפול ביולוגי (דופיקסנט). כשהוושט כבר צר, מוסיפים הרחבה בגסטרוסקופיה.

המטרה אינה רק להקל על הבליעה, אלא להרגיע את הדלקת עצמה — גם ברמה המיקרוסקופית — כדי למנוע הצטלקות והיצרות. את הטיפול בוחרים יחד, לפי הגיל, מחלות אלרגיות נוספות, אורח החיים וההעדפה שלכם.

תרופות ממשפחת ה־PPI, כמו אומפרזול, עשויות להפחית את הדלקת ב־EoE גם אצל מי שאינו סובל מצרבת. פעולתן כוללת כנראה גם הפחתת החשיפה לחומצה וגם השפעות נוספות על הדלקת ברירית הוושט.

נותנים אותן במינון גבוה מהמינון לצרבת, בדרך כלל פעמיים ביום, במשך 8 עד 12 שבועות, ואז בודקים בגסטרוסקופיה. הדלקת נרגעת אצל כמחצית מהמטופלים.

כשהתרופה עוזרת, ממשיכים בה כטיפול אחזקה, ולעיתים אפשר להפחית בהדרגה את המינון — עם בדיקה חוזרת. רוב מי שהגיבו, 70% עד 85%, שומרים על התגובה גם אחרי שנה. לפי ההנחיות האמריקאיות, ב־EoE התועלת שבשימוש ארוך עולה על הסיכונים; על בטיחות התרופות האלה — ראו את השאלות על צרבת ותרופות PPI.

תכשיר שנועד לצפות את דופן הוושט ולפעול שם — למשל ג׳ורבזה (בודסוניד), טבלייה שנמסה על הלשון. התרופה פועלת בעיקר מקומית בוושט, והחשיפה שלה בשאר הגוף קטנה בהרבה מזו של סטרואידים בכדורים.

איך לוקחים (לפי העלון הישראלי של ג׳ורבזה): אחרי ארוחה — בבוקר ובערב. מניחים את הטבלייה על קצה הלשון ולוחצים אותה קלות אל החך עד שהיא נמסה, בדרך כלל כשתי דקות, ובולעים לאט. לא לועסים ולא בולעים אותה שלמה. אחר כך, 30 דקות לפחות: לא אוכלים, לא שותים, לא מצחצחים שיניים ולא שוטפים את הפה — אחרת האוכל והשתייה שוטפים את התרופה מהוושט, והיא פועלת פחות. זו סיבה שכיחה לכך שהטיפול «לא עובד». בישראל זה התכשיר היחיד הזמין לבליעה, והוא מאושר למבוגרים.

לפתוח בגודל מלא

במחקר העיקרי על ג׳ורבזה, אחרי 6 שבועות 58% מהמטופלים הגיעו להפוגה מלאה — גם בתסמינים וגם בביופסיה — והדלקת בביופסיה נרגעה אצל 93%. במחקר ההמשך, כ־75% ממי שהמשיכו בג׳ורבזה נשארו בהפוגה לאורך כשנה, לעומת כ־4% ממי שעברו לתרופת דמה. על תופעות הלוואי ועל בטיחות בטיפול ארוך — ראו השאלה הבאה.

באופן כללי כן. התרופה פועלת בעיקר בדופן הוושט, ורק מעט ממנה מגיע לשאר הגוף, ולכן היא שונה מאוד מסטרואידים בכדורים כמו פרדניזון.

תופעת הלוואי השכיחה היא פטרייה (קנדידה) בפה או בוושט. במחקרים על התכשירים שפותחו לוושט היא נמצאה אצל 4% עד 24% מהמטופלים, ורובם לא הרגישו דבר. כשהיא גורמת לתסמינים — כאב בבליעה או כתמים לבנים בפה — מטפלים בה בתרופה נגד פטריות, ולרוב ממשיכים את הטיפול.

דיכוי של בלוטת יותרת הכליה, שמייצרת את הקורטיזון בגוף, אינו שכיח, ובסטרואיד לבליעה לבדו כמעט אינו גורם לתסמינים. הרופא עשוי לבדוק זאת כשהטיפול נמשך זמן רב, אצל ילדים, או כשמשתמשים במקביל בסטרואידים נוספים — משאף לאסתמה, תרסיס לאף או משחה לעור. ספרו לרופא על כל התכשירים האלה.

בילדים, עיכוב בגדילה בגלל סטרואיד לבליעה אינו שכיח, ובדרך כלל הגדילה דווקא משתפרת כשהדלקת נרגעת. בטיפול ארוך ממשיכים במינון הנמוך ביותר ששומר על הוושט רגוע.

טיפול ביולוגי בזריקה מתחת לעור. הוא חוסם קולטן שמשתתף באיתות של שני חלבונים שמניעים את הדלקת, IL-4 ו־IL-13, ובכך מפחית את הדלקת.

במחקרים הדלקת נרגעה אצל כ־60% מהמטופלים, לעומת 5% בזריקת דמה. הוא מאושר מגיל שנה ובמשקל 15 ק״ג לפחות, ומתאים בעיקר כשהטיפולים האחרים לא הספיקו, או כשיש גם אסתמה או אקזמה קשה שהוא מטפל בהן באותה זריקה. מגיל 12 ובמשקל 40 ק״ג ומעלה מזריקים פעם בשבוע; בילדים קטנים יותר — פעם בשבועיים, לפי המשקל. אצל חלק מהמטופלים עם היצרות, הוושט אף התרחב מעט עם הטיפול.

לא צריך בדיקת שחפת לפני הטיפול. תופעת הלוואי השכיחה היא תגובה מקומית במקום הזריקה. לפני הטיפול ספרו לרופא אם יש לכם בעיה בעיניים או זיהום בטפילים (תולעים), ואם אתם עומדים לקבל חיסונים.

בישראל הטיפול כלול בסל מגיל שנה, בכפוף לתנאי הזכאות: כקו טיפול מתקדם, אחרי מיצוי טיפול בתרופות נגד חומצה (PPI) ובסטרואידים לבליעה, כשהדבר מתועד בביופסיות מגסטרוסקופיה. את הטיפול מתחיל רופא גסטרואנטרולוג או אלרגולוג.

דופיקסנט מאושר ל־EoE מגיל שנה, במשקל 15 ק״ג לפחות. בילדים עד גיל 11 מזריקים אותו מתחת לעור פעם בשבועיים, במינון לפי המשקל. מגיל 12 ובמשקל 40 ק״ג ומעלה — פעם בשבוע, כמו במבוגרים.

במחקר בילדים בגילי שנה עד 11, אחרי 16 שבועות הדלקת בוושט נרגעה כמעט לגמרי אצל 58% עד 68% מהילדים שקיבלו את התרופה, לפי המינון — לעומת 3% בזריקת דמה. גם המראה בגסטרוסקופיה והגדילה השתפרו, וההשפעה נשמרה לאורך שנה.

בישראל הטיפול כלול בסל מגיל שנה, כקו טיפול מתקדם — אחרי מיצוי טיפול בתרופה נגד חומצה ובסטרואידים לבליעה. כמו בכל טיפול ב־EoE בילדים, עוקבים לא רק אחרי הבליעה והביופסיות, אלא גם אחרי הגדילה, התזונה ומיומנויות האכילה.

לפני שמתחילים, חשוב להשלים את החיסונים המתאימים לגיל — במיוחד החיסונים החיים, שאין לתת בזמן הטיפול. ראו השאלה על חיסונים.

לפני שמתחילים את הטיפול, מומלץ להשלים את כל החיסונים המתאימים לגיל.

אין לקבל חיסון חי מייד לפני הטיפול ובמהלכו — למשל נגד חצבת, חזרת ואדמת (MMR), אבעבועות רוח או קדחת צהובה. חיסונים שאינם חיים, כמו חיסון השפעת בזריקה, אפשר לקבל. לפני כל חיסון, ובמיוחד לפני נסיעה לחו״ל, ספרו לרופא שאתם מטופלים בדופיקסנט.

כי ההרגשה אינה מדד אמין מספיק לפעילות הדלקת: אפשר להרגיש טוב יותר כשהדלקת עדיין פעילה, ודלקת שקטה ממשיכה לגרום נזק. לכן מעריכים את התגובה לטיפול גם בביופסיות.

בדרך כלל עושים גסטרוסקופיה עם ביופסיות כמה חודשים אחרי התחלת טיפול או שינוי בו — מקובל 8 עד 12 שבועות, ובדופיקסנט בדרך כלל אחרי 3 עד 6 חודשים — וגם כשהתסמינים חוזרים. המועד נקבע לפי הטיפול והנסיבות.

EoE היא מחלה כרונית. כשמפסיקים את הטיפול, הדלקת חוזרת כמעט תמיד — לרוב תוך חודשים. לכן ממשיכים בטיפול אחזקה, במינון הנמוך ביותר שעדיין שומר על הוושט רגוע.

הפסקה ארוכה בטיפול ובמעקב מגבירה את הסיכון להיצרות. אם רוצים להפסיק או לשנות טיפול — עושים זאת יחד עם הרופא, ובודקים אחר כך בגסטרוסקופיה.

אין מרווח קבוע אחד לכולם. ממשיכים במעקב קבוע במרפאה גם כשמרגישים טוב, כי המחלה כרונית והדלקת יכולה לחזור בשקט. במחקר, פער של שנתיים ומעלה בלי ביקור במרפאה ובלי בדיקה נקשר להתקדמות של ההצטלקות בוושט.

גסטרוסקופיה חוזרת עושים כשהתסמינים חוזרים, לפני ואחרי הפחתה או הפסקה של טיפול, וכשמחליפים טיפול. אצל מי שיציב לאורך זמן, הרופא יקבע אם ומתי לחזור על הבדיקה.

קודם בודקים את הבסיס: האם התרופה נלקחה נכון ובמינון הנכון — למשל סטרואידים לבליעה בלי אוכל ושתייה אחריהם, או PPI פעמיים ביום — והאם הדיאטה נשמרה בפועל.

אם הטיפול עצמו לא עבד, עוברים לסוג טיפול אחר: מ־PPI לסטרואידים לבליעה, לדיאטה או לדופיקסנט. כישלון של טיפול אחד לא מנבא כישלון של האחר. במחקר הדיאטה, למשל, רוב מי שהדיאטה הרחבה לא עזרה להם הגיבו אחר כך לסטרואידים לבליעה.

אם הבליעה קשה בגלל היצרות, מוסיפים הרחבה. כל שינוי בטיפול נבדק שוב בגסטרוסקופיה עם ביופסיות. ואם גם אחרי כל אלה הדלקת לא נרגעת, אפשר לשאול על השתתפות במחקר קליני — ראו «יש טיפולים חדשים בדרך?».

כן, יש הרבה מחקר. אבל חשוב להבחין: נכון לאוקטובר 2026, הטיפולים המאושרים ל־EoE הם אלה שבתשובות שלמעלה — תרופה נגד חומצה, סטרואידים לבליעה, דיאטה ודופיקסנט, ולצידם הרחבה. מה שמופיע כאן עדיין אינו מאושר לטיפול ב־EoE.

טזספייר (טזפלומאב) — טיפול ביולוגי בזריקה פעם בארבעה שבועות, שכבר מאושר לאסתמה קשה. הוא חוסם חלבון שדופן הוושט משחררת ושמפעיל את התגובה האלרגית. באוגוסט 2026 הודיעה החברה שבמחקר גדול במתבגרים ובמבוגרים הוא שיפר גם את הבליעה וגם את הדלקת בביופסיות, לעומת תרופת דמה. התוצאות המלאות טרם פורסמו בספרות הרפואית, והתרופה טרם אושרה ל־EoE.

צנדקימאב — נוגדן נגד חלבון דלקתי אחר. במחקר גדול שפורסם ב־2025 הוא שיפר את הבליעה ואת הדלקת, אבל החברה החליטה שלא לשווק אותו.

תרופות שמחסלות את האאוזינופילים עצמם, שחלקן משמשות לאסתמה, כמעט העלימו אותם מהביופסיות — אבל לא שיפרו את הבליעה יותר מתרופת דמה. מכאן למדו שהאאוזינופילים אינם כל הסיפור. נבדקים גם תכשירים חדשים של סטרואידים לוושט וכדורים במנגנונים אחרים.

יש גם תרופות שנבדקו ונמצאו לא יעילות ל־EoE, ולכן אינן משמשות לטיפול בה — למשל אומליזומאב (זולאייר) ומונטלוקאסט (סינגולייר). אם הטיפולים הקיימים לא הספיקו, אפשר לשאול את הרופא על השתתפות במחקר קליני. המחקרים הפעילים בישראל מופיעים במאגר הניסויים הקליניים של משרד הבריאות ובאתר ClinicalTrials.gov (קישורים במקורות).

אין דיאטה אחת לכל החולים. מי שמטופל בתרופות אוכל בדרך כלל כרגיל. דיאטה היא אחת מאפשרויות הטיפול — לא חובה.

המזונות שמעוררים את המחלה לרוב הם חלב, חיטה, ביצים, סויה, אגוזים ודגים ופירות ים. אצל כל אדם הטריגר שונה, ולכן לא מוציאים מזונות על דעת עצמכם — רק בתוכנית מסודרת עם בדיקה.

עד שהדלקת וההיצרות מטופלות: אכלו לאט, לעסו היטב והימנעו ממזונות שנוטים להיתקע, כמו בשר יבש ולחם. אם אתם צריכים לשטוף כל ביס במים באופן קבוע — ספרו על כך לרופא.

מוציאים מזונות מסוימים מהתפריט למשך 6 עד 8 שבועות, ובודקים בגסטרוסקופיה אם הדלקת נרגעה. כשהוציאו כמה מזונות והדלקת נרגעה, מחזירים אותם אחד אחד כדי למצוא את המזון האשם — ראו השאלה הבאה.

לפתוח בגודל מלא

במחקר אקראי גדול במבוגרים, הוצאת חלב בלבד הרגיעה את הדלקת אצל 34%, והוצאת שש קבוצות מזון — אצל 40%. ההבדל לא היה משמעותי, והדיאטה הרחבה קשה בהרבה. לכן מתחילים בהוצאת חלב בלבד, ומרחיבים רק אם היא לא עזרה. הדיאטה נעשית בייעוץ ובליווי של דיאטנית שמכירה את המחלה — כדי לשמור על תזונה מלאה (סידן וויטמין D בדיאטה ללא חלב) ולתכנן את החזרת המזונות. ההחלטה משותפת לכם ולרופא.

הוצאת חלב בלבד פירושה כל חלב מן החי — של פרה, של עז ושל כבשה — וכל המוצרים שמכילים אותו. אם הדלקת נרגעה, החלב הוא כנראה המזון שמעורר את המחלה, וממשיכים להימנע ממנו. אם לא — אפשר להרחיב לדיאטה של שש קבוצות, שהרגיעה במחקר את הדלקת אצל כמעט מחצית ממי שהוצאת החלב לא עזרה להם, או לעבור לתרופה.

מומלץ מאוד ליווי של דיאטנית, במיוחד כשמוציאים יותר מקבוצת מזון אחת או כשיש סיכון לחסר תזונתי — וגם כשמוציאים חלב בלבד, כדי לוודא שמקבלים מספיק סידן וויטמין D. רבים מתקשים להתמיד בדיאטה לאורך שנים, ואז אפשר לעבור לטיפול תרופתי.

מחזירים לתפריט מזון אחד (או קבוצת מזון אחת) בכל פעם, אוכלים אותו כרגיל 6 עד 8 שבועות, ואז עושים גסטרוסקופיה עם ביופסיות. אם הדלקת נשארה שקטה — המזון בסדר ונשאר בתפריט. אם הדלקת חזרה — זה מזון שמעורר את המחלה, ומוציאים אותו לאורך זמן. ואז עוברים למזון הבא.

התחושה לבדה לא מספיקה כדי לדעת. אפשר להרגיש טוב כשהדלקת חוזרת, ולכן הגסטרוסקופיה היא חלק הכרחי מהתהליך. בגלל זה דיאטה רחבה דורשת כמה גסטרוסקופיות ונמשכת חודשים, ודיאטה שמתחילה ממזון אחד חוסכת רבות מהן. אצל רבים מתברר בסוף שרק מזון אחד או שניים מעוררים את המחלה — לרוב חלב או חיטה.

אם נמנעתם ממזון במשך שנים, או שיש לכם גם אלרגיה מיידית למזון, התייעצו עם אלרגולוג לפני שמחזירים אותו. לעיתים רחוקות עלולה להופיע אז תגובה אלרגית מיידית, ולכן לפעמים מחזירים את המזון במרפאה.

אחרי שמוצאים את המזון, ממשיכים להימנע ממנו לאורך זמן. בתקופות שבהן קשה לשמור על הדיאטה — חופשה, חגים, אירוע — אפשר לסכם עם הרופא על הפסקה זמנית בדיאטה, עם טיפול תרופתי באותה תקופה. ואם הבדיקות נופלות בעונת האבקנים, ספרו על כך לרופא: אצל חלק מהחולים הדלקת מחמירה בעונה הזו.

אם המזון נשאר תקוע בוושט — פנו בדחיפות לחדר המיון להערכה. אם אי אפשר לבלוע אפילו רוק ויש ריור, זה שלב קשה יותר — ואין לחכות. הוצאת המזון נעשית בגסטרוסקופיה.

אל תנסו לגרום להקאה, ואל תנסו «לדחוף» את המזון באוכל או במשקה מוגז.

גם אם המזון ירד מעצמו והאירוע חלף — פנו לבירור אצל גסטרואנטרולוג, בדרך כלל בגסטרוסקופיה עם ביופסיות. הבירור בודק אם זו EoE (אם עוד לא אובחנתם), או סיבה אחרת להיצרות בוושט — למשל מריפלוקס, היצרות מולדת, ולפי הגיל וגורמי הסיכון גם גידול. תקיעת מזון היא לא פעם הסימן הראשון של EoE.

אם הוציאו לכם מזון תקוע בגסטרוסקופיה, שאלו אם נלקחו גם ביופסיות מהוושט. ההנחיות ממליצות לקחת אותן כבר באותה בדיקה. אם לא נלקחו — חשוב לתאם בדיקה נוספת עם ביופסיות: רבים שלא נבדקו אז לא חוזרים לבירור, והאבחנה מתעכבת בשנים.

כאב חזק בחזה, בגב או בצוואר, חום או קוצר נשימה אחרי תקיעת מזון או אחרי הקאה — פנו מייד לחדר המיון.

לגסטרואנטרולוג, בלי לחכות לאירוע שבו האוכל לא ירד. תחושת אוכל שנתקע שחוזרת היא לא הרגל שצריך להסתגל אליו — היא סימן לבעיה בוושט שדורשת בירור, בדרך כלל בגסטרוסקופיה עם ביופסיות.

עד הבירור: אכלו לאט, לעסו היטב והימנעו ממזונות שנוטים להיתקע. אם המזון נשאר תקוע — פנו בדחיפות, כמו בשאלה הקודמת.

כשהוושט כבר צר, מרחיבים אותו בגסטרוסקופיה, בבלון או במרחיב, בהדרגה ולפעמים בכמה טיפולים. הבליעה משתפרת אצל כ־95% מהמטופלים. היצרות לא תמיד נראית בגסטרוסקופיה, ולכן לפעמים מרחיבים גם כשהוושט נראה תקין — כשהדלקת כבר נרגעה והבליעה עדיין קשה.

קרע בוושט הוא סיבוך נדיר — פחות מפעם אחת ב־200 הרחבות. כאב בחזה ליום־יומיים אחרי ההרחבה שכיח וצפוי. כאב חזק שהולך ומחמיר, חום או קוצר נשימה אחרי ההרחבה — פנו מייד.

ההרחבה לא מטפלת בדלקת עצמה. לכן היא תמיד מתווספת לטיפול התרופתי או לדיאטה — ולא באה במקומם.

כי ההרחבה פותרת את ההיצרות — לא את הסיבה לה. הדלקת בדופן הוושט נשארת פעילה אחרי ההרחבה, וממשיכה לגרום להתעבות ולהצטלקות.

בלי טיפול בדלקת, ההיצרות חוזרת בדרך כלל, ויהיה צורך בהרחבות חוזרות. לכן ההרחבה היא תוספת לטיפול בתרופות או בדיאטה — לא תחליף.

כן, וזה שכיח. שנים של אוכל שנתקע משאירות הרגלים ופחדים: חרדה לפני ארוחה, הימנעות ממסעדות וממזונות מסוימים, אכילה איטית מאוד. הם יכולים להימשך גם כשהדלקת כבר נרגעה.

ספרו על כך לרופא. לפעמים זה סימן שנשארה היצרות או דלקת, ולפעמים זה הרגל או פחד שאפשר לעבוד עליו — גם בעזרת פסיכולוג שמכיר מחלות עיכול. טיפול יעיל במחלה משפר את איכות החיים, אבל לא תמיד מעלים לבד את הפחד מאכילה.

לא חייבים להתמודד לבד. עמותת EoE ישראל מפעילה קבוצות תמיכה בווטסאפ למבוגרים ולהורים, ומרכזת מידע על זכויות, על תזונה ועל מחקרים — eoe-israel.org.il. הקבוצות אינן מנוהלות על ידי אנשי מקצוע, ואינן תחליף לייעוץ רפואי.

לפי המחקרים הקיימים, EoE לא מעלה את הסיכון ללידה מוקדמת או לסיבוכי הריון. במחקר ארצי בשוודיה, לידה מוקדמת לא הייתה שכיחה יותר אצל נשים עם EoE מאשר אצל נשים בלי המחלה. המחקרים עדיין קטנים, אבל לא נמצא בהם סימן מדאיג.

התסמינים יכולים להשתנות בהריון. במחקר משווייץ, קושי הבליעה השתפר בכמחצית מההריונות והחמיר בכחמישית. אחרי הלידה הוא חזר בדרך כלל לרמה שלפני ההריון.

לא מפסיקים טיפול לבד — וגם לא ממשיכים בלי לשאול. תרופות נגד חומצה (PPI) נחשבות בטוחות בהריון. בג׳ורבזה, העלון הישראלי קובע שלא משתמשים בה בהריון ובהנקה אלא בהוראה מפורשת של הרופא, כי המידע עליה מועט. הסקירות העדכניות מציינות שאפשר להמשיך סטרואידים לבליעה ודופיקסנט כשיש בהם צורך. המידע על דופיקסנט בהריון בא בעיקר מנשים שטופלו בו בגלל אסתמה ואקזמה, ועד כה לא נמצאה עלייה בסיבוכים. את ההחלטה מקבלים עם הגסטרואנטרולוג — רצוי עוד לפני ההריון.

דיאטת הוצאה בהריון — רק בליווי דיאטנית, כי הגבלת מזונות בהריון עלולה לפגוע בתזונה של האם והעובר. לא מתחילים דיאטה חדשה על דעת עצמכן.

גסטרוסקופיה נדרשת בהריון רק לעיתים רחוקות — במחקר השווייצרי, בפחות מ־10% מההריונות. מזון שנתקע בוושט — פונים למיון בדחיפות, כמו תמיד; גם בהריון אפשר לבצע בדיקה דחופה.